8th Jan 2025
יוסי ישב בחדר שלו ליד חלון פתוח. "אני רוצה ללכת לבית הספר לבד כמו אחותי הגדולה," הוא אמר לעצמו. "אני לא רוצה להיעזר באמא ולהרגיש קטן." בלילה, כשהכל היה שקט וחשוך, יוסי החליט לקום ולהתחיל ללכת. הוא לבש את הנעליים שלו ופתאום ראה את כלבו, בובי, מתקרב אליו.
יוסי הרגיש הקלה. "בוא בובי! נלך לבית הספר!" הוא קרא בשמחה. הם יצאו מהבית והחלו ללכת אבל לא הייתה לו מושג אם הדרך נכונה. יוסי שאל את בובי, "האם זה הכיוון לבית הספר?" והכלב רץ קדימה. החצר לא נראתה מוכרת, ויוסי חשב, "אולי זה לא היה רעיון כל כך טוב."
יוסי ובובי המשיכו ללכת, והרגישו איך הלילה הקריר עוטף אותם. הם עברו ליד עצים גדולים שהצללים שלהם נראים כמו מפלצות בעיניו של יוסי. פתאום, צליל זמזום קפץ מהשיחים וגרם ליוסי לקפוץ מעט בהלה. אבל בובי נבח בשמחה, והראה שיש שם רק ציפור קטנה שבאה להגיד שלום.
ככל שהתקדמו, יוסי התחיל לזהות את הרחובות. "אני חושב שאני מכיר את המקום הזה," הוא אמר לבובי, שהשיב בנביחה עליזה. עוד כמה צעדים והם עמדו מול השער הגדול של בית הספר, שהיה סגור ומבוצר. יוסי חייך ונשק לבובי על ראשו, "זה היה מסע אמיץ, נכון?"
הם חזרו הביתה בזהירות, כאשר יוסי מרגיש גאה בעצמו על שהצליח להגיע בעצמו עד לבית הספר. "מחר אספר לאמא על ההרפתקה שלנו," חשב יוסי, כשהם נכנסו לבית. בובי התיישב לידו, ועיניו המבריקות סיפרו שהם הבינו אחד את השני בצורה מושלמת. יוסי ידע שהוא מוכן לנסות שוב בבוקר, הפעם באור היום.
