9th Mar 2025
בכפר קטן התגוררה נערה צעירה בשם מאסה. היא הייתה תלמידה בכיתה ה' ושמח להתחיל את הרמדאן. "אמא, מתי נתחיל להכין את המאכלים?" שאלה מאסה בהתלהבות. אמא חייכה ואמרה, "ביום הראשון לערב, אבל יש כל כך הרבה דברים לעשות לפני!".
מאסה רצה ברחוב כשכל השכ neighbors התחילו להכין את המנהגים שלהם. היא ראתה את דודה רפיק עם סלים מלאים בתארון מתוק, ושואלת, "דוד רפיק, אפשר לטעום?" דודה רפיק צחק ושאל, "אולי תעזרי לי במקום זאת?" מאסה ידעה שיהיה כיף ללמוד להכין מתוקי רמדאן.
מאסה הסכימה בהתלהבות והחלה לעזור לדוד רפיק למיין את התמרים הטריים מן הסל. בזמן שעבדה, היא זכרה את סיפורי הרמדאן שסבתא סיפרה לה. 'כל מאכל יש לו סיפור משלו,' חשבה לעצמה, וידעה שכל רגע היא לומדת משהו חדש על המסורת שלה.
בערב, כשהיא חזרה הביתה, אמא כבר סיימה להכין את מנת הפתיחה. 'מאסה, הנה תמרים ומרק עדשים, שניהם חשובים לאיפטאר,' אמרה אמא בחיוך. מאסה התיישבה לשולחן, והרגישה שהרמדאן השנה באמת יהיה מיוחד בזכות כל מה שלמדה במהלך היום.
ביום הבא, מאסה החליטה להזמין את חברותיה לכפר כדי להצטרף להכנות. יחד הן קלעו חבלים של בצק והכינו מלאבי מתוק. עם כל צחוק וכל טעימה, מאסה הרגישה שהמסורת מתעוררת לחיים לא רק במאכלים, אלא גם ברגעים הקטנים הללו עם האנשים שאוהבת.
