14th Nov 2024
בוקר שבת נעים היה, והשמש זורחת בשמים הכחולים. בחצר בית הספר היסודי בישראל, הבנות התנפלו על המגרש עם חיוכים גדולים ועם אנרגיה רבת. השמש החמימה טיפסה בשמיים, והחצר נראתה כמו חגיגה של צבעים ושמחה.
בצד אחד של החצר, עמדו בנות בשמלות צהובות זוהרות. הן צחקו ורקדו, מתכוננות למשחק. בצד השני, עמדו בנות בבגדים כחולים, עם עיניים נוצצות וחיוך רחב. כל אחת רצתה להיות חלק מהמשחק המרגש.
משחק המחניים שלהן התקיים בתנופה רבה. שני הכדורים התעופפו באוויר, והבנות רצו כמו רוח. כולם רוצות להיות חלק מהניצחון. כל כדור שהוזרק היה סימן לאושר נוסף.
הבנות הצהובות השתדלו לתפוס את הכדור והכחולות ניסו להתחמק ממנו. החצר התמלאה בצחוקן של הבנות. כל תפסה עוררה שמחה, וכל התחמקות הוסיפה לאתגר.
הבנות נראו מאוחדות, והן עבדו יחד כאילו היו קבוצה אחת. כשהן הצליחו לתפוס כדור יחד, כולם צעדו לאחור וחשבו על המהלך הבא. זה היה מרגש ומלא התרגשות.
האוויר היה מלא בצלילים - צחוק, קריאות שמחה, ופעמונים של התרגשות. בשמש הנעימה, המשחק התממש בתנועות ססגוניות. זה היה כמו סיפור של חברות אמיצה.
שמש השחר שצפה על הים זרח על החצר, והבנות הרגישו כאילו ניתן להם כוח נוסף. כשתפשו את הכדור, הן רקדו מסביב לשניהן, חוגגות את ההצלחה.
החצר הייתה ירוקה ומזמינה, והבנות רכבו על גלי השמחה שהן יצרו. תוך כדי ההנאה, הן לא שם לב להרגשת השייכות המיוחדת שהייתה ביניהן.
לא משנה איזו קבוצה תנצח, ידעו שכל אחת מהן הייתה חלק ממשהו גדול יותר. התחרות והחברות יצרו זכרונות שיהיו איתן לעד.
באופן הזה, המשחק הסתיים בשמש החמה, אבל הלבבות של הבנות נשארו מוקפים בשמחה ובזכרונות מרגשים של זמן בחצר בית הספר.
